בס"ד
אמי ראתה את אושרה והצלחתה בבית מבריק ובארוחות עשירות וטעימות. עד שקלטה שנושאי השיחה בסביבתה התחלפו. שחברותיה מדברות על עבודתן בחוץ. היה מאוחר מידי.
לא כל הנשים מצליחות לזרום במעגל העבודה בחוץ ורבות עוסקות בביתן. בניקיון הבית, בבישול ובחינוך ומאושרות בחלקן. אך יש שחשוב להן למצוא עבודה או עיסוק כלשהו בחוץ, כי לשבת בבית זה משעמם. כי להתעסק רק בעבודות הבית ובבקשות הילדים והבעל זה מיושן ומדכא. כי כולן עובדות בחוץ והן פורחות. וכמו שאמרה לי משהי: "אישה צריכה לצאת החוצה לעבודה ולא להירקב בין קירות ביתה בעבודות בית משעממות. לנקיון אפשר לדאוג לעוזרת בית קבועה ובילדים יכולה מטפלת לעזור בגידולם חוץ מזה שיש מעונות עד שעה מאוחרת ולא קשה לעבוד היום בחוץ". עניין של אפנה יותר מאשר של בחירה.
בארצות הברית חוזרים לאט לאט לדרך חיים קודמת. האמהות שבות הביתה לגדל ילדים ולבשל. הקריירה כבר לא כזאת "אין".
בצרפת מעודדים נשים להישאר בביתן עד מלאת לילד שלוש שנים. שאז הוא נכנס ל"בית ספר", מה שמקביל לגן אצלנו. אשה הנשארת בביתה עם הילד מקבלת סכום גבוה מאוד – סכום המקביל למשכורת ממוצעת במשק. כך החיים פשוטים יותר. כל אחת תגדל את ילדיה שלה בלא צורך לעשות מן קומונה שבה כל אחת עזרת לאחרת – מטפל. עוזרת, מזכירה, - כדי שתוכל לצאת החוצה מה"כלא".
אבל איבדנו את הטבעיות.
כולם מעדיפים לטפל באחר.
הורים זקנים מטופלים ע"י מטפלים זרים כי לילדים אין זמן ואין סבלנות. הילדים מצידם מטפלים באנשים זרים להם ע"י הוראה, ניהול חשבונות, טיפול בעניינים משפטיים, סיוד הבתים של האחר, וכדו'. כמובן שהכל תמורת תשלום. הכסף עובר מיד ליד עד לרמת ההכנסה הנמוכה. זוהי בעצם הקידמה. או מה שנקרא "התמקצעות".
כל אחד עוסק במה שהוא מתמחה, או במה שהוא בעצם מסוגל על פי כישוריו והשכלתו...זה יכול להיות רפואה הדורשת הכשרה גבוהה, זה גם יכול להיות ניקוי בתים שלא דורש כלל הכשרה. אם היוצאת לעבודה משאירה את ילדיה לטיפול אצל אישה זרה שתחבק, תרגיע תאכיל ותלביש – מה שנקרא מטפלת, את ניקוי הבית תשאיר לעוד אשה אחרת – עוזרת הבית, שלעתים מחליטה גם איפה להניח את הכד החדש שהתקבל במתנה..
כך כולם "יוצאים" לעבודה.
כולם עסוקים בחוץ.
כך מאבדים את הקשר לקרובים אלינו. מאבדים את הטבעיות.
ובבית - את "מדורת השבט", או את האח, בארצות הקרות, סביבה התקבצו בני המשפחה לשיחה, לשהייה משותפת כשהם יושבים פנים מול פנים, החליפה הטלוויזיה. אך מול הטלוויזיה אין מביטים כמעט זה בזה אלא עיני כולם נשואות לאור המנצנץ מהמסך. אין יושבים זה מול זה, אלא במעגל ובמבטים לעבר הטלוויזיה, אבל עדיין ביחד.
אך עתה כשהתקדמו יותר והמצב מאפשר, דואגים לטלוויזיה בכל חדר. ואז גם המפגש המשפחתי מצטמצם מאוד. כך מתפוגגת החוויה המשפחתית כמעט לגמרי. קוראים לזה קידמה וזה כנראה מתבקש במירוץ קדימה, במסגרת החיים האורבניים. אבל אין ספק שהטבעיות – ועוד מעט נתהה: "מה זה בכלל טבעיות?" – נעלמת ואיתה גם הרגישות והרגשות. מכאן עד לתחושת בדידות חזקה מאוד הדרך קצרה.
כי אם איננו מחזקים קשרים רגשיים לקרובים לנו – הורים, ילדים, בני זוג ומשפחה בכלל, הנפש נעשית עקרה ומאבדת את הכושר להיות שמחה. כי השמחה באה ממקום של חיבה ורגש, לא ממקום של הצלחה.
צפורה בראבי -
האתר שלי:
http://site.2all.co.il/gamt
ד.א.
teilot1@walla.com
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
