סוגרים את ההר - מחשבות על תרבות הספורט והיעדרה בישראל.
מספר ימים לפני סיומו, הגיע מירוץ הטור דה פראנס של שנה זו אל אחד משלביו המכריעים ביותר, עם הגעתם של הרוכבים (לאחר שכבר גמעו מעל 200 ק"מ באותו היום) אל Alpe d'Huez.
בגובה 1850 מטרים מעל פני הים, Alpe d'Huez אינו מתפאר בפסגה הגבוהה ביותר בצרפת, וגם הכביש המתפתל במעלה ההר איננו מן התלולים ביותר בנמצא עבור רוכבים או מארגני מירוצים אשר מעוניינים ב"חוויות" טיפוס במסלול הרכיבה שלהם, ואף על פי כן, בעבור רבים בצרפת ובעולם (ובהם רבים אשר לא רכבו "מאז הבר- מצווה") שמו בלבד מהווה מילה נרדפת לרכיבת אופנים בכלל ולטור דה פראנס בפרט.
בטור של 2004 טיפס לאנס ארמסטרונג את Alpe d'Huez בקצב מסחרר והגיע לפסגה תוך 37 דקות ו35 שניות, איטי בשניה אחת בלבד ממרקו פנטאני, המטפס האיטלקי האגדי אשר מחזיק בשיא הטיפוס המהיר ביותר בכל הזמנים. יותר ממיליון רוכבים מרחבי העולם מגיעים מדי שנה עם אופניהם על מנת לרכב ולטפס (אם כי לא באותה המהירות...) את אותו הכביש בו רכבו גדולי הרוכבים בהיסטוריה.
כמו גולש גלים החוזר מגלישה בהוואי, רוכב אשר יצהיר "טיפסתי את Alpe d'Huez" יזכה באופן אוטומטי למוניטין ולהערכה השמורים למתי מעט ומעמדו בקרב חבריו לרכיבה ישודרג מייד.
צירוף מקרים אירוני במיוחד הוא, שבעוד רוכבי הטור מטפסים בצרפת, החליטו הרשויות הרלוונטיות (המפקח על התעבורה במועצה המקומית מטה יהודה/ משטרת ישראל/ משרד התחבורה) לחסום לרכיבה את כביש 375 המוביל מעמק האלה לצור הדסה, כביש אשר מסתיים באחת מן העליות הידועות והמשמעותיות ביותר בעבור ציבור רוכבי האופנים בארץ, ובמיוחד בעבור הרוכבים תושבי המרכז והשפלה.
העליה לצור הדסה, יחד עם העליה למושב נס הרים ולקיבוץ צובה מהוות את "השילוש הקדוש" עבור רבים מרוכבי האופנים בארץ, אשר גודשים את איזור שפלת הרי יהודה באלפיהם מדי שבת (ומי מן הקוראים אשר הזדמן לצומת נחשון או צומת לטרון ביום שבת בבוקר בוודאי נוכח בכך).
כל רוכב אשר יצטרף לאחת מן הקבוצות הרבות (מקצוענית כחובבנית, מאורגנת או ספונטנית) המתגלגלות באיזור, יעבור באופן אוטומטי תוך זמן קצר למדי מעין " מבחן קבלה" מצד שאר הרוכבים, מבחן שמטרתו לאבחן באופן מיידי ומדוייק את יכולותיו של אותו רוכב; האם מדובר ב"חלש" אשר יהווה נטל על הקבוצה ויאט אותה, או שמה מדובר ב"חזק" אשר יוכל למשוך אחריו את חבריו לרכיבה. מבחן קבלה זה הוא מן הקצרים ביותר הידועים לאנושות ובעיקרו הוא מכיל שאלה אחת (או ווריאציות שלה): "בכמה זמן אתה מטפס את צובה/נס הרים?" תשובה שגויה בבחינה זו (קרי, זמן טיפוס ארוך "מן המותר") תגרום לתיוגו המיידי של אותו רוכב כ"עגלה" בתודעה הקולקטיבית של חבריו לרכיבה אשר מבלי שיצטרכו אף לתאם זאת ביניהם, ינסו כבר בהזדמנות הראשונה - ובמיוחד אם מדובר בקבוצת רכיבה אשר נוצרה באופן ספונטני "על הכביש" - לשמוט מקרבם את אותו גורם מעכב. כמובן ש"תשובה נכונה" בבחינת הקבלה (ז"א זמן טיפוס קצר ומרשים) תזכה את בעליה במבטי הערכה ומקום של כבוד בדבוקת הרוכבים.
תארו לעצמכם בו מצב בו המפקח על הכבישים במחוז Is?re שבצרפת היה מחליט במסגרת סמכויותיו להציב בשיפוליו של Alpe d'Huez תמרור "אין כניסה לאופנים", מתוך טענה כי זהו כביש צר (שני נתיבים בלבד), תלול (שיפוע ממוצע של כמעט 8%) והראות בו לקויה בשל העיקולים הרבים (לא פחות מ 21 פיתולים בדרך אל הפסגה). החלטה שכזו - חוקית ככל שתהיה - תהיה ללא ספק החלטתו האחרונה של אותו פקיד כעובד ציבור ומובן מאליו שהתמרור יוסר באופן המהיר ביותר שניתן לדמיין.
אולם בישראל, החלטותיהן השרירותיות והמגוחכות של המערכות הציבוריות מעידות בד"כ על אטימותם של פקידיה ועל הנתק המוחלט שבין עובדי הציבור לבין אותו ציבור אשר אמור ליהנות מפועלם. נימוקיהם של פקידי המועצה המקומית מטה יהודה לסגירת הכביש משום היותו "מסוכן לרכיבה", בעל שוליים צרים ומפותל, היו נחשבים לבלתי קבילים - אם להשתמש בשפה עדינה במיוחד - בכל מדינה הרואה ברכיבה על אופנים אינטרס לאומי הן מבחינת הרצון לעודד שימוש באמצעי התחבורה הנקי והבריא ביותר, והן מבחינת מודעות לחשיבותה של יצירת מסורת ספורטיבית של רכיבת אופנים, מסורת אשר מצמיחה מתוכה כעבור זמן את רוכב אשר ירכב בטור דה פראנס, ואולי גם ינצח את הקטע המסתיים ב Alpe d'Huez.
רכיבת אופנים, ובמיוחד רכיבת כביש, היא ענין מסוכן, ולא רק בישראל. הסכנה לצאת ולרכב בשוליו של כביש לצידם של כלי רכב שואטים אינה נעלמת מעינם של הרוכבים, ובוודאי שלא מעיניהן של בני משפחותיהן. עם זאת, כשם שרובן של תאונות הדרכים בארץ נובעות מן הגורם האנושי, ולא מתנאי הדרך או כשלים מכניים, כך גם עיקר הסכנה לרוכבים נובעת, ברובם של המקרים לא מתנאי הדרך עצמה, אלא מחוסר הסבלנות והסובלנות ומן הכוחניות המאפיינת את תרבות הכביש בישראל. גם הנהג האיטלקי, לשם הדוגמא, אינו ידוע בד"כ כנהג סבלני או מתחשב במיוחד, אולם כל מי שטיפס לאיטו באחד ממעברי ההרים באלפים או בדולומיטיים, בכביש חד מסלולי כאשר מאחוריו של שיירה ארוכה של מכוניות אשר ממתינה בסבלנות (לעיתים קרובות תוך כדי השמעת קריאות עידוד) לקטע בו תתאפשר עקיפה בטוחה של הרוכב, מבין מהו כוחה של וחשיבותה של מסורת בקרב אומה המייחסת חשיבות לקיומה של תרבות רכיבה עממית וספורטיבית.
רבים הם הנהגים הרואים בכלי תחבורה איטיים יותר הנוסעים בשולי הכביש, כגון טרקטורים או קלנועיות ובעיקר רוכבי אופנים, כגורם מרגיז, מפריע ובאופן כללי חסר זכות קיום - גם לא בשוליו של הכביש. על נהגים אלה נמנים, ככל הנראה, גם פקידיה של המועצה המקומית מטה יהודה, אשר לו דאגה אמיתית לבריאותם של רוכבי הכביש היתה מנחה את צעדיהם היו מציבים תמרורים המיידעים את הנהג לגבי קיומם של רוכבים על הכביש, שלא לדבר על האפשרות של שיפור תנאי הדרך עצמם על מנת למזער עוד יותר את הסכנה לשלומם של הרוכבים.
יתכן שישראל עדין נמצאת בשלב בו מי שאיננו רוכב בעצמו, לא יוכל להבין או להזדהות עם מאבקם של הרוכבים להשארת הכביש פתוח, אם מתוך קבלת טיעוניה של המועצה המקומית בדבר היותו של הכביש "מסוכן" ואם מתוך ההנחה שישנם כבישים אחרים ועליות אחרות אשר נותרו פתוחות (בשלב זה...) בפני הרוכבים. גם בחינה ספציפית של שני טיעונים תחשוף במהרה עד אינם תקפים: ראשית, עד כמה שניתן לאמוד את מידת הסכנה האורבת לרוכב בכל כביש, הרי שדווקא כביש זה הוא מן הכבישים הבטוחים יותר, חלקים נרחבים ממנו מישוריים בעלי ראות טובה ושוליים רחבים ומבחינה מספרית כמות התאונות בהם היו מעורבים רוכבי אופנים ורכבים בכביש זה בשנים האחרונות היא קטנה מאוד.
שנית, העליה המובילה לצור הדסה היא כאמור אחת משלוש העליות המרכזיות (והבודדות) העומדות לרשותם של רוכבי הכביש באיזור המרכז. "צור הדסה", "נס הרים" ו"צובה" הן חלק מן הלקסיקון היומיומי של רוכבי האופנים. כל אחת מן העליות הללו מהווה שלב בתהליכי החניכה שעובר רוכב בדרך לקבלתו כחבר מן המניין בקהילת הרוכבים.
צריך לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר: רוכבי האופנים - ובהם כותב שורות אלו - לא יפסיקו לרכב בכביש זה. כציבור העוסק באחת הפעילויות המועילות ביותר (אקולוגית, בריאותית) מן הבחינה הלאומית, לא נסכים למזימתה של הרשות להפיכתנו לעבריינים, רק כדי שהיא עצמה תוכל לרחוץ בנקיון כפיה (מה קרוי במקומותינו כסת"ח) במקרה בו קורית חלילה תאונה. מעבר לכך, כמעט מיותר לציין עד כמה חסר משמעות התמרור המדובר שכן ילדי בית הספר, פנסיונרים על "אופני קיבוץ" ועובדים זרים בוודאי לא ימנעו מלהשתמש בדרך זו, במידה ותהיה נחוצה להם וקשה להניח שמשטרת ישראל תהיה מסוגלת או מעוניינת למנוע מהם לעשות זאת.
מאות אלפי אנשים מכל הגילאים והשכבות החברתיות רוכבים בישראל על אופנים. חלקם לצורך התניידות יומיומית וחלקם כחלק מפעילות ספורטיבית. אופנים הם חלק מתרבות הכביש בישראל ומן הראוי היה שהרשויות, במקום להפנות את מאמציהן למאבק ברוכבי האופנים, היו מעודדות ומסייעות להתפשטותה של פעילות חיובית ומועילה כל כך.
תשדיר רדיו ידוע מבקש מן הנהג "לחפש את האיש עם הקסדה", זוהי דוגמא מצויינת למקרה בו השכילה המדינה להבין את חשיבותו העליונה של החינוך ככלי היעיל ביותר למניעת תאונות, ואכן נחוץ להבהיר לציבור היעד של אותו התשדיר כי עליהם תמיד לחפש ולהתחשב באיש עם הקסדה, בין אם הוא רוכב על אופנוע או על אופנים.
מספר ימים לפני סיומו, הגיע מירוץ הטור דה פראנס של שנה זו אל אחד משלביו המכריעים ביותר, עם הגעתם של הרוכבים (לאחר שכבר גמעו מעל 200 ק"מ באותו היום) אל Alpe d'Huez.
בגובה 1850 מטרים מעל פני הים, Alpe d'Huez אינו מתפאר בפסגה הגבוהה ביותר בצרפת, וגם הכביש המתפתל במעלה ההר איננו מן התלולים ביותר בנמצא עבור רוכבים או מארגני מירוצים אשר מעוניינים ב"חוויות" טיפוס במסלול הרכיבה שלהם, ואף על פי כן, בעבור רבים בצרפת ובעולם (ובהם רבים אשר לא רכבו "מאז הבר- מצווה") שמו בלבד מהווה מילה נרדפת לרכיבת אופנים בכלל ולטור דה פראנס בפרט.
בטור של 2004 טיפס לאנס ארמסטרונג את Alpe d'Huez בקצב מסחרר והגיע לפסגה תוך 37 דקות ו35 שניות, איטי בשניה אחת בלבד ממרקו פנטאני, המטפס האיטלקי האגדי אשר מחזיק בשיא הטיפוס המהיר ביותר בכל הזמנים. יותר ממיליון רוכבים מרחבי העולם מגיעים מדי שנה עם אופניהם על מנת לרכב ולטפס (אם כי לא באותה המהירות...) את אותו הכביש בו רכבו גדולי הרוכבים בהיסטוריה.
כמו גולש גלים החוזר מגלישה בהוואי, רוכב אשר יצהיר "טיפסתי את Alpe d'Huez" יזכה באופן אוטומטי למוניטין ולהערכה השמורים למתי מעט ומעמדו בקרב חבריו לרכיבה ישודרג מייד.
צירוף מקרים אירוני במיוחד הוא, שבעוד רוכבי הטור מטפסים בצרפת, החליטו הרשויות הרלוונטיות (המפקח על התעבורה במועצה המקומית מטה יהודה/ משטרת ישראל/ משרד התחבורה) לחסום לרכיבה את כביש 375 המוביל מעמק האלה לצור הדסה, כביש אשר מסתיים באחת מן העליות הידועות והמשמעותיות ביותר בעבור ציבור רוכבי האופנים בארץ, ובמיוחד בעבור הרוכבים תושבי המרכז והשפלה.
העליה לצור הדסה, יחד עם העליה למושב נס הרים ולקיבוץ צובה מהוות את "השילוש הקדוש" עבור רבים מרוכבי האופנים בארץ, אשר גודשים את איזור שפלת הרי יהודה באלפיהם מדי שבת (ומי מן הקוראים אשר הזדמן לצומת נחשון או צומת לטרון ביום שבת בבוקר בוודאי נוכח בכך).
כל רוכב אשר יצטרף לאחת מן הקבוצות הרבות (מקצוענית כחובבנית, מאורגנת או ספונטנית) המתגלגלות באיזור, יעבור באופן אוטומטי תוך זמן קצר למדי מעין " מבחן קבלה" מצד שאר הרוכבים, מבחן שמטרתו לאבחן באופן מיידי ומדוייק את יכולותיו של אותו רוכב; האם מדובר ב"חלש" אשר יהווה נטל על הקבוצה ויאט אותה, או שמה מדובר ב"חזק" אשר יוכל למשוך אחריו את חבריו לרכיבה. מבחן קבלה זה הוא מן הקצרים ביותר הידועים לאנושות ובעיקרו הוא מכיל שאלה אחת (או ווריאציות שלה): "בכמה זמן אתה מטפס את צובה/נס הרים?" תשובה שגויה בבחינה זו (קרי, זמן טיפוס ארוך "מן המותר") תגרום לתיוגו המיידי של אותו רוכב כ"עגלה" בתודעה הקולקטיבית של חבריו לרכיבה אשר מבלי שיצטרכו אף לתאם זאת ביניהם, ינסו כבר בהזדמנות הראשונה - ובמיוחד אם מדובר בקבוצת רכיבה אשר נוצרה באופן ספונטני "על הכביש" - לשמוט מקרבם את אותו גורם מעכב. כמובן ש"תשובה נכונה" בבחינת הקבלה (ז"א זמן טיפוס קצר ומרשים) תזכה את בעליה במבטי הערכה ומקום של כבוד בדבוקת הרוכבים.
תארו לעצמכם בו מצב בו המפקח על הכבישים במחוז Is?re שבצרפת היה מחליט במסגרת סמכויותיו להציב בשיפוליו של Alpe d'Huez תמרור "אין כניסה לאופנים", מתוך טענה כי זהו כביש צר (שני נתיבים בלבד), תלול (שיפוע ממוצע של כמעט 8%) והראות בו לקויה בשל העיקולים הרבים (לא פחות מ 21 פיתולים בדרך אל הפסגה). החלטה שכזו - חוקית ככל שתהיה - תהיה ללא ספק החלטתו האחרונה של אותו פקיד כעובד ציבור ומובן מאליו שהתמרור יוסר באופן המהיר ביותר שניתן לדמיין.
אולם בישראל, החלטותיהן השרירותיות והמגוחכות של המערכות הציבוריות מעידות בד"כ על אטימותם של פקידיה ועל הנתק המוחלט שבין עובדי הציבור לבין אותו ציבור אשר אמור ליהנות מפועלם. נימוקיהם של פקידי המועצה המקומית מטה יהודה לסגירת הכביש משום היותו "מסוכן לרכיבה", בעל שוליים צרים ומפותל, היו נחשבים לבלתי קבילים - אם להשתמש בשפה עדינה במיוחד - בכל מדינה הרואה ברכיבה על אופנים אינטרס לאומי הן מבחינת הרצון לעודד שימוש באמצעי התחבורה הנקי והבריא ביותר, והן מבחינת מודעות לחשיבותה של יצירת מסורת ספורטיבית של רכיבת אופנים, מסורת אשר מצמיחה מתוכה כעבור זמן את רוכב אשר ירכב בטור דה פראנס, ואולי גם ינצח את הקטע המסתיים ב Alpe d'Huez.
רכיבת אופנים, ובמיוחד רכיבת כביש, היא ענין מסוכן, ולא רק בישראל. הסכנה לצאת ולרכב בשוליו של כביש לצידם של כלי רכב שואטים אינה נעלמת מעינם של הרוכבים, ובוודאי שלא מעיניהן של בני משפחותיהן. עם זאת, כשם שרובן של תאונות הדרכים בארץ נובעות מן הגורם האנושי, ולא מתנאי הדרך או כשלים מכניים, כך גם עיקר הסכנה לרוכבים נובעת, ברובם של המקרים לא מתנאי הדרך עצמה, אלא מחוסר הסבלנות והסובלנות ומן הכוחניות המאפיינת את תרבות הכביש בישראל. גם הנהג האיטלקי, לשם הדוגמא, אינו ידוע בד"כ כנהג סבלני או מתחשב במיוחד, אולם כל מי שטיפס לאיטו באחד ממעברי ההרים באלפים או בדולומיטיים, בכביש חד מסלולי כאשר מאחוריו של שיירה ארוכה של מכוניות אשר ממתינה בסבלנות (לעיתים קרובות תוך כדי השמעת קריאות עידוד) לקטע בו תתאפשר עקיפה בטוחה של הרוכב, מבין מהו כוחה של וחשיבותה של מסורת בקרב אומה המייחסת חשיבות לקיומה של תרבות רכיבה עממית וספורטיבית.
רבים הם הנהגים הרואים בכלי תחבורה איטיים יותר הנוסעים בשולי הכביש, כגון טרקטורים או קלנועיות ובעיקר רוכבי אופנים, כגורם מרגיז, מפריע ובאופן כללי חסר זכות קיום - גם לא בשוליו של הכביש. על נהגים אלה נמנים, ככל הנראה, גם פקידיה של המועצה המקומית מטה יהודה, אשר לו דאגה אמיתית לבריאותם של רוכבי הכביש היתה מנחה את צעדיהם היו מציבים תמרורים המיידעים את הנהג לגבי קיומם של רוכבים על הכביש, שלא לדבר על האפשרות של שיפור תנאי הדרך עצמם על מנת למזער עוד יותר את הסכנה לשלומם של הרוכבים.
יתכן שישראל עדין נמצאת בשלב בו מי שאיננו רוכב בעצמו, לא יוכל להבין או להזדהות עם מאבקם של הרוכבים להשארת הכביש פתוח, אם מתוך קבלת טיעוניה של המועצה המקומית בדבר היותו של הכביש "מסוכן" ואם מתוך ההנחה שישנם כבישים אחרים ועליות אחרות אשר נותרו פתוחות (בשלב זה...) בפני הרוכבים. גם בחינה ספציפית של שני טיעונים תחשוף במהרה עד אינם תקפים: ראשית, עד כמה שניתן לאמוד את מידת הסכנה האורבת לרוכב בכל כביש, הרי שדווקא כביש זה הוא מן הכבישים הבטוחים יותר, חלקים נרחבים ממנו מישוריים בעלי ראות טובה ושוליים רחבים ומבחינה מספרית כמות התאונות בהם היו מעורבים רוכבי אופנים ורכבים בכביש זה בשנים האחרונות היא קטנה מאוד.
שנית, העליה המובילה לצור הדסה היא כאמור אחת משלוש העליות המרכזיות (והבודדות) העומדות לרשותם של רוכבי הכביש באיזור המרכז. "צור הדסה", "נס הרים" ו"צובה" הן חלק מן הלקסיקון היומיומי של רוכבי האופנים. כל אחת מן העליות הללו מהווה שלב בתהליכי החניכה שעובר רוכב בדרך לקבלתו כחבר מן המניין בקהילת הרוכבים.
צריך לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר: רוכבי האופנים - ובהם כותב שורות אלו - לא יפסיקו לרכב בכביש זה. כציבור העוסק באחת הפעילויות המועילות ביותר (אקולוגית, בריאותית) מן הבחינה הלאומית, לא נסכים למזימתה של הרשות להפיכתנו לעבריינים, רק כדי שהיא עצמה תוכל לרחוץ בנקיון כפיה (מה קרוי במקומותינו כסת"ח) במקרה בו קורית חלילה תאונה. מעבר לכך, כמעט מיותר לציין עד כמה חסר משמעות התמרור המדובר שכן ילדי בית הספר, פנסיונרים על "אופני קיבוץ" ועובדים זרים בוודאי לא ימנעו מלהשתמש בדרך זו, במידה ותהיה נחוצה להם וקשה להניח שמשטרת ישראל תהיה מסוגלת או מעוניינת למנוע מהם לעשות זאת.
מאות אלפי אנשים מכל הגילאים והשכבות החברתיות רוכבים בישראל על אופנים. חלקם לצורך התניידות יומיומית וחלקם כחלק מפעילות ספורטיבית. אופנים הם חלק מתרבות הכביש בישראל ומן הראוי היה שהרשויות, במקום להפנות את מאמציהן למאבק ברוכבי האופנים, היו מעודדות ומסייעות להתפשטותה של פעילות חיובית ומועילה כל כך.
תשדיר רדיו ידוע מבקש מן הנהג "לחפש את האיש עם הקסדה", זוהי דוגמא מצויינת למקרה בו השכילה המדינה להבין את חשיבותו העליונה של החינוך ככלי היעיל ביותר למניעת תאונות, ואכן נחוץ להבהיר לציבור היעד של אותו התשדיר כי עליהם תמיד לחפש ולהתחשב באיש עם הקסדה, בין אם הוא רוכב על אופנוע או על אופנים.
המחבר הוא דוקטורנט, מורה לספרות, ובעיקר - מטפס את נס הרים בעשרים (ושתים) דקות.
