הפה נראה לי כמו מערה ומשהו חוסם אותו - ר' בסדנא לעיצוב דיוקן עצמי - תיאור מקרה 

ר', שאותה כבר הכרנו מהמפגש הקודם ("את לא מעתיקה את הטבע, את מציירת טבע חדש"), מתחילה להרגיש טוב, ובהתאם לרוח החיונית והאנרגטית שמאפיינת אותה היא מסתערת על הצבעים ועל המכחולים, מעיפה מבטים חוקרים לפעמים, ומזדמנים בפעמים אחרות אל ה'אחרת שלה' - זו שנשקפת אליה מן המראה.

הן משוחחות אני יודעת. אני לא שומעת משום שזו שיחה שמתנהלת בסימנים, בקווים, בצבעים ובצורות. לכן זו שיחה שאותה אני רואה. זהו שיח אחר, שיח שמשום מה מזכיר לי את מעמד הר סיני שגם בו העם 'ראה את הקולות'.

"אני אוהבת את העבודה עם הצבע" אומרת לי ר' "את החופש, את בחירת הצבע, את המרקמים של הצבע. כביכול עבדתי עם כתמים ולא סימנתי פנים. אבל, אני רואה את הדמות ניבטת מתוך הבליל של הפנים. אני מעדיפה את זה ככה מאשר פנים ברורות ומוגדרות" רגעים של שתיקה. אני נותנת לר' לעכל בעצמה את מה שהיא אמרה. שתינו שותקות. ואז מוסיפה ר' ואומרת "מעניין אותי לחקור. עבורי יש המון מידע אפילו מהנקודה הזאת. המון מידע על עצמי , ועל הציור".

יותר מזה לא יכולתי לבקש.

הנה, כבר בשלבים די מוקדמים של התהליך, ר' מבינה שיש בציור המון מידע. אני מדמה את הפעולה שבה היא עסקה לסוג של שאיבה. היא שאבה באמצעות הציור ודרך ההדרכה שלי מידע פנימי מתוך עצמה. כי הרי הפנים אוחזות את מה שבפנים. ועתה המידע הזה צף לפניה.

אבל, מבינה ר' שהמידע הזה על אף שהוא כבר נגלה בדרכו הייחודית - כציור. או, לצורך העניין, כמערכת סדורה של כתמים וצורות צבעוניים. עדיין צריך לדעת לקרוא אותו. והרי ר' אמרה בעצמה "עבורי יש כאן המון מידע" מידע שהיא רוצה להכיר, לחשוף, לחקור.

ואני טוענת שעצם העיסוק בזה. שאיבת המידע, יצירתו, עיצובו והעמידה מולו גם זה עצמו הוא כבר פרק חשוב. יותר ממה שחשוב להבין ולהכיר ולחשוף את התוכן הפנימי, חשוב לייצר אותו ולפגוש אותו.

הסדנא אפשרה זאת לר' (ולאחרים).

"איך הרגשת כשנגשת למשימה?" אני שואלת את ר'.

"הוקל לי כשאמרת שאנחנו עוסקים בכתמים ולא בקווים ובתווי פנים. שיחרר אותי והוקל לי" ענתה לי ר'. גם לי הוקל כשאמרה זאת. והיא המשיכה "ההנחיה מאד עזרה לי. זה שאני לא צריכה להגיע למוצר מסוים, זו הנחייה שאני יכולה לעמוד בה. התאים לי שלא הייתה לך צפייה ממני להפיק איזה ציור אסתטי מושלם. לכן, למשל לא בחרתי צבע של פנים, בשביל לצייר בדיוק פנים כמו שהן נראות. זה בכלל לא עניין אותי". אכן, כמו שכבר אמרנו, "את הרי לא מעתיקה את הטבע, את יוצרת טבע חדש. נוף חדש על הנייר שלך, שהוא המרחב הפרטי שלך. שם כידוע לך , מותר לך לעשות כרצונך".

אמרתי כבר שר' מאד יצירתית ולפיכך היא מאתגרת את עצמה. מתבוננת בתוצר שזה עתה הפיקה ומתארת לי אותו "הפה נראה כמו מערה ומשהו חוסם אותו. אני כאילו רואה לוע של פה פתוח אבל משהו חוסם. המסגרות שנמצאת מלפני הפה נראית כמו כניסה ללוע, כניסה למערה. הלחיים מלמטה כלפי מעלה משני הצדדים הם כמו הרי געש שמתפרצים. אני גם רואה הבדל משמעותי בין החלק של העיניים שהוא אדום בורדו מוכסף לבין החלק התחתון שהוא יותר כחול"....."הלוע הפתוח מאד משמעותי בשבילי. זה או כמו משהו שעומד לצאת ונחסם. או משהו שחוסם כדי שמשהו לא ייכנס" אומרת ר', ואני חושבת ובשלב זה לא אומרת "או לא ייצא".

ים, ים של סמלים ר' ציירה וגם אחר כך ראתה ותיארה. לא על כולם אדבר כאן ולא את כולם אפרש כאן, לא זה המקום.

דבר אחד היה ברור לר' כשיצאה מן המפגש ובאמתחתה ציור שהיא ביצעה. היא הבינה שבשניים היא אוחזת אם לא ביותר מזה. בתהליך ובתוצר  - וכל אחד מהם תורם ומפרה זה את זה ואלה יחד מפרים אותה.

יצאה מן המפגש וכבר נשאה את עיניה לפגישתנו הבאה, כשהיא הרבה פחות חוששת ומהססת והרבה יותר סקרנית ואנרגטית לקראת הבאות. וכל זאת בידיעה שזה לא המפגש אתי (אני רק הצינור) זה מפגש עם עצמה.