ישראלי, רפואה סינית ואניית קרוז אמריקאית נפגשו באיים הקריביים. מי ניצל? 

 סולסטיס אהובתי - פרק א'

יום ראשון 0830 או כמו שהאמריקאים אוהבים לרשום 08:30. בין הזמנים. הקרוז האחרון הסתיים היום ומיד מתחיל שבוע של קרוז חדש. 20,000 מזוודות יורדות ו-20,000 עולות לאניה. 2,500 אורחים יורדים וכמספר הזה עולים. אני אוהב את זמן הביניים הזה בשבוע. מין שקט דרוך משתרר ברחבי הסולסטיס, הסיפונים ההומים בדרך כלל והספא ריקים מאדם, אני יכול קצת לשחרר את ההופעה הפורמלית שאני לובש במהלך כל השבוע (חלוק רופאים, משקפי קריאה מחוברים בשרוך לצוואר, תגית שם וכן תואר ומדינת מוצא, מכנסיים מחויטים, נעליים שחורות, חולצה שחורה ועניבה) ועובר לחולצת גולף בשרוול קצר ומכנסיים שחורים אך ללא תגית או עניבה ו...הנעליים ההדורות מעור לטאה, ככה מן קז'ואל-פורמאל שכזה.

מאד אוהב את הסולסטיס. זו ספינה מדהימה שנבנתה באירופה (גרמניה) ועד להופעת האואזיס המפלצתית (ראיתי אותה עוגנת לידנו בסן מרטן) הייתה  בין הגדולות שבעולם, 122,000 טון. מי שעיצב אותה מבחינת מבנה פנימי, ריהוט, שילוב צבעים וכו' עשה עבודה יוצאת מהכלל. האורחים נמצאים כל הזמן תחת אווירה של הידור אלגנטי, אך לא מעיק וטוב הטעם המוקפד ניכר בכל פרט.

אנשי האקופונקטורה פועלים תחת מנהלת הספא האירופאית היפה והעריצה אנה אבל אנחנו אמורים להיות בכל זאת המנהלים של עצמנו. זה כמובן יוצר מצבי חיכוך ופוליטיקות שצריך להסתדר איתם כמו בכל ארגון היררכי. מתברר שכל בעל תפקיד (פוזישן) בספינה הוא בעל דרגה. אנחנו כמדקרים מוסמכים ומנהלים זוטרים בתקן של בעלי שני פסים וחצי בדרגות הקצונה. יש תקשיר שבו מצוין במדויק מה הזכויות שהולכות עם כל דרגה. כך אנחנו נופלים לאזור דמדומים בין מעמדי. מחד אנחנו נמנים על סגל הקצונה של הספינה, מאידך אנחנו מקבלים בראש ממנהלת הספא על כל שגיאה וביצוע לקוי, ומאידך גיסא אנחנו מוזמנים לפגישות מנהלי אגפים מכניסי הכנסה  REVENUES PARTNERS MEETINGS וגם הוזמנו להשתתף עם כל הקצונה הבכירה סדנת ניהול שנקראת OZ TRAINING כך הם יוצרים מצב של הזדהות וגאוות יחידה ומוסיפים למוטיבציה הגבוהה שכבר קיימת בלאו הכי. זה נותן תחושה טובה מאד שלא רואים בנו רק עובדים שמביאים הכנסה אלא אנשים חושבים ויוצרים שמוכנים להגדיל ראש מעבר לדרישות התפקיד.

בכלל, אני מתרשם מאד מהדרך שהדברים מתנהלים בספינה. יש תקשורת אתרנט בין האגפים השונים. לכל עמדת הכנסות (קזינו, בר, ספא, אקופונקטורה,מסעדות, חנות פרחים וכו') יש יעדים שעליהם לעמוד בהם ובעל העמדה חייב לדווח לממונה עליו שמדווח הלאה עד שזה מגיע למשרד הראשי במיאמי. האינפורמציה פתוחה למנהלים הזוטרים ואנחנו יודעים מה עושות המחלקות האחרות ואיך הן עומדות או לא ביעדים שהוצבו להם וכך גם אנחנו - חשופים לגמרי כלפי המחלקות האחרות. אני נדהם מהדרך המהירה שבה גויסתי למען המטרה ואיך אני מזדהה עם מטרות הארגון ונלחם להשיגן אבל מתוך רצון שלי להצליח ולהיטיב ולא מתוך כפיה או איומים. הטוב בשיטה הזו זה שאם אתה מצליח אתה זוכה בנערה ובכסף (כמו בסרטים) ואם אתה נכשל אז אתה חוטף כדור בראש (פיטורין). אי אפשר לנוח עם ההצלחה שחווית בשבוע שעבר כי מתחילים מחדש בכל שבוע מאפס.

מתאים לי ככה. הבעיה שלי היא כיצד אני משתלב בצוות כאשר כמעט תמיד התנהלתי כסוליסט. בסך הכל יש בספא 34 עובדים מלבדי. מרביתם מסג'יסטיות, חלקן עושות מניקור-פדיקור או בקיצור מני-פדי, הסרת שיער, ספרות, איוני תרמי שזו מכונה שגורמת להצרת היקפים וכו'. כמו כן יש מלבדי רק עוד שני בנים אוסטרליים, שמנהלים את חדר הכושר הענק. יש גאים ויש לסביות ויש בנות שעובדות בעת המחזור והמהומה רבה. אנחנו נדרשים להיות נוכחים בפגישות הצוות (3-4 שעות בשבוע), ובפגישות ההנהלה 4-5 שעות שבועיות וגם להשתתף בתרגילים של מצבי חירום (עם האורחים או בלעדיהם) וגם אימונים שונים שקשורים לשימור הסביבה, הכרת הספינה ועוד. בשבוע הראשון הייתי צריך גם ללמוד "תחת אש" איך לחייב את כרטיס הלקוח, ואיך לרשום את ההכנסה בשתי מערכות נפרדות ואיך לתאם ביניהן כדי שתתאזנה ואיך ואיך ואיך...נוסיף לזה שכל העובדים בספא בלי יוצא מהכלל (חוץ ממני) נמצאים בחוזה השני או החמישי שלהם ומכירים היטב את המערכות הללו - כך שקל לתאר איך בלי עזרה מאחרים נאלצתי בשבוע הראשון לטפל באורחים שגייסתי, לרשום את ההכנסות בכל המערכות אונליין, לרוץ לאימונים שניחתו ללא הרף ולנסות להתמודד עם כמויות אינפורמציה אדירות, להתעדכן במחשב לגבי הודעות אתרנט, למצוא היכן חדר המגהץ, להירשם להיות מנוי האינטרנט, לגלות היכן המכבסה, היכן אוכלים ועוד ועוד ועוד....לא פלא שהפכתי לבדיחה בקרב הצוות שמצאו אותי בלהט הטיפולים עומד נבוך מול המחשבים השונים בלי לדעת מה לעשות עם הדוקט שבידי...

הסולסטיס, על כל 122000 הטונות שלה ועל כל 350 המטרים שלה (45 מטרים רוחב) נעה בים סוער כמו בים חלק הודות למערכת המייצבים המשוכללת שלה, אלו הם כנפונים שיוצאים לצידי הספינה מתחת למים ופועלים בכוח העילוי לתוך הצד ששוקע במים ומאזנות בצורה זו את הטלטולים. ההפלגה דומה יותר לטיסה במחלקה ראשונה מאשר להפלגה של יאכטה או אפילו הפלגה של מעבורת גדולה. יש ימים שיש לנו המון מטופלים שחווים למרות הכל מחלת ים. לכשעצמי, כאשר ירדתי ליבשה בסן מרטן היה לי רגע שחשתי שאני מתנדנד מעט עם הספינה אבל זה היה קצר מאד.

באשר לאוכל - מהר מאד נוכחתי שעלי לעשות מעשה בעניין הזה. חדר האוכל של הצוות הוא בסדר מבחינת האנשים, הרעש וכו' אבל אין שם מבחר של דברים שמוצעים לנו למאכל ואיכות המזון נמוכה יחסית. אני שומר על כשרות ולכן חיפשתי מקום לאכול בו שמציע מבחר גדול יותר של מוצרים וגם שפועל בשעות שונות. כבר בערב הראשון מצאתי את האושן ויוו OCEAN VIEW CAFE בקומה ה-14 (הספא בקומה ה-12). המסעדה מגישה אוכל בעמדות שונות במשך כמעט כל שעות היממה. מה שחשוב עבורי שבאין בשר כשר הפיצוי הוא בכך שיש מבחר גדול של דגים וסושי, כמו גם ירקות, פירות ועוד.

מאחר שזה חדר אוכל שמיועד לאורחים, והוא מחוץ לתחום לאנשי הסגל הזוטר, נאסר עלי על ידי מנהלת הספא לבקר שם. בלילה השני שלי בספינה לא יכולתי להירדם בגלל עודף אדרנלין בדם. שוטטתי ברחבי האניה השקטה בשעות הבוקר המוקדמות ולבסוף נכנסתי לאושן ויו, אכלתי משהו קליל וישבתי משעה חמש ועד שש וחצי בבוקר מול מנתח מוח אמריקאי בדימוס וניהלתי איתו שיחה מעמיקה על יהדות רפואה ואתיקה מקצועית. זה היה כל כך טוב שהוא בא לבקר אותי בספא וסיפר בהתלהבות למנהלת הספא על השיחה שניהל איתי שעות קודם. המנהלת כמעט התפלצה למשמע התיאור אודות הפרת המשמעת הבוטה וירדה עלי רצח.
אבל כמו שאמרתי לבני הבכור מאז  ומתמיד, אסור לוותר, אם אי אפשר להיכנס דרך הדלת...חפש את החלון.

אנשי הביטחון בספינה הם שני ישראלים צעירים ותחתיהם פועלים אנשי ביטחון הודים (לא חסר יוד...הם באמת הודים). במקרה הגעתי למשרד שלהם כי בשבוע הראשון הייתי מבולבל לגמרי לגבי המיקום של חדרי הלימוד השונים והרביתי לטעות בכיוונים ובמסדרונות השונים. כאשר ג. שמע שיש לי בעיות בנושא האוכל הוא פנה מיד למחשב והוציא לי את התקשיר שמתאים לזכויותיו של בעל שני פסים וחצי ושם היה כתוב במפורש שאני, במעמדי הנישא, יכול לאכול באושן ויוו אך BY PERMISSION בלבד. מנהלת הספא אמרה לי שאפילו היא לא מורשית לאכול שם והיא לא יודעת ממי צריך לבקש את האישור ושאולי מוטב שאפסיק לעשות לה בעיות וצרות כמו שעשה לה האקס היהודי שלה....

מאחר ומדובר בעניין מאד מהותי, לא ויתרתי והודעתי לה שאני אוכל כשר ואני חייב לאכול במקום שיש בו מבחר של דגים ושאמשיך לנסות למצוא את בעל ההרשאה המיוחל. לפחות זה ריכך אותה וסלל את הדרך לשלב הבא. המשכתי לבקר באושן עם כל הלבוש הפורמאלי, כלומר מעונב ובחלוק רופאים. יום אחד כשעברתי בסמוך לכניסה למטבח שבאושן ויו פנה אלי מישהו הדור בלבושו הפורמאלי ועם תג נושא שם. "דוקטור, האם הכל בסדר?" השבתי לו שאני מחפש מישהו שיאשר לי לאכול במסעדה. הוא מיד הציג את עצמו כסגן מנהל המסעדה ושקבלתי בעודנו מדברים את האישור המיוחל...

זה היה פרדראג (פרדריק בסרבית) שכאשר הוא הבין שאני מישראל (בתגית שלי מצוין שאני אזרח ארה"ב) ושאינני מוסלמי אלא יהודי הבחור יצא מגדרו כדי לשרת אותי. הוא פנה לאחד המלצרים ודרש ממנו להביא לי שתי חתיכות נכבדות מהסלמון של היום (אך הדגיש בלי שבקשתי שלא יהיה מוקרם - הבחור מבין בדיני יהדות...) ובמשך כחצי שעה עמד איתי ושוחחנו שיחה נרגשת כל אחד מסיבותיו (אני בגלל שחיי ניצלו מהרעבה). הוא לא יכל לשבת איתי כי הוא היה בתפקיד וכך אני עומד איתו באמצע המסעדה, האורחים זורמים מסביבנו, הסלמונים בידיי, ואני הקטן עם שני פסים וחצי בלבד משוחח עם מלך האושן ויו כאילו היינו פעם יחד בלבנון בצוות בגולני.

פרדראג סיפר לי ולשני הסלמונים המתקררים שהסרבים הם נוצרים פראבוסלאבים אדוקים ושבזמן השואה הם לחמו בנאצים והסתירו המון יהודים וזה בעת שהקרואטים לחמו עם הנאצים והרגו בסרבים וביהודים. הוא סיפר על כך שסבתו הסתירה יהודים בשואה ושהוא ואימו נוסעים בקרוב לירושלים לקבל את אות חסידי אומות העולם מיד ושם עקב החסד שעשתה סבתו. ועוד גילה לי שכל סרבי שמגיע לגיל 50 והוא מכובד בקהילתו יכול לעשות מעשה שיקנה לו את התואר חאג'י. "הוא צריך ללכת למכה"? שאלתי. פרדראג הביט בי בעלבון ואמר בתיעוב, "מה פתאום למכה? ככה זה אצל המוסלמים, לא אצלנו". אצלם, מתברר, הסרבי עולה לרגל לירושלים, פוגש רב יהודי שממתין לו, הרב לוקח אותו לשלושה מקומות מקודשים בירושלים ואז חותם לסרבי על כתב החאג'ות. כאשר הסרבי המאושר חוזר הביתה לסרביה נצמד לשמו התואר חאג'י. מרגע זה ואילך, הוא נכנס למעמד של חסינות. הוא איננו מקבל דוחות תנועה למשל ועוד כמה בונוסים וזאת בתוספת לכבוד שמביא התואר.

מאז חלפו מספר ימים, אני רואה את פרדראג מידי פעם ואנחנו מתחבקים בחום ובשמחה. לפני שהגעתי לספינה יצא לי לראות סרט ישן יחסית על טייס אמריקאי שפעל בשירות נאטו והופל על ידי הסרבים שרדפו אחריו בניסיון להרגו. הסרבים מוצגים בסרט כרוצחים קרי מזג. פרדראג טוען שזו הייתה מלחמת הנקמה של הסרבים בקרואטים (על שיתוף הפעולה עם הנאצים) ובמוסלמים של הרצגובינה שמנסים לגדול על חשבון הסרבים שהיו עד לפני המלחמה כשמונים אחוז מאוכלוסיית יוגוסלביה. מה שמעניין מבחינתנו זה שישראל ציידה את סרביה במערכת רדאר משוכלל במתנה עוד לפני שפרצה המלחמה. המערכת הזו היא שהביאה לניצחון הסרבים במלחמה נגד השאר וגם נגד כוחות נאטו.

מכל הסיבות האלה, ומתוך חלוקת אינטרס אנטי מוסלמי משותף - כל סרבי, לטענת פרדראג מרגיש עצמו מחויב לישראל וליהודים באשר הם.

בחזרה לסולסטיס אהובתי  - 

יש כאן שתי מערכות מקבילות בספינה. האחת של האורחים והשניה של הצוות. זו של האורחים, מפוארת, מרחיבת לב, נוצצת ומבריקה. במקביל, מתקיימת מערכת שלמה של "מחילות" צנועות ופרקטיות לטובת הצוות. הן כוללות מעליות שירות קטנות יותר. אנחנו אמורים להיות במערכת שלנו ולהשתמש בה בלבד כדי לצמצם מגע עם האורחים.
בהתחלה כאשר ליוו אותי לכל מקום חדש עברתי דרך המחילות ואיבדתי לגמרי את תחושת המרחב.
לכאורה, כל מי שאינו אורח צריך לצמצם מגע עם האורחים ככל שניתן. מהר מאד מצאתי את עצמי משתמש במערכת של האורחים תוך ניצול מקסימלי של אזור הדימדומים המעמדי שבו אני נתון. מאחר ואני לבוש פורמאלית כמעט כל הזמן אין לי שום בעיה של הופעה והתחברות עם האורחים. אפילו יצא לי לגייס מטופל תוך כדי ירידה במעלית...

המחילות הן מקום משכנם וחייהם של נותני השירותים הזוטרים. המכבסות בשליטת הסינים כמובן ונקראות צ'יינה טאון. הניקיון בידי ג'מייקאנים ודרום אמריקנים כמו הונדורסאנים וגם הודים. מלצרים רבים באים מטורקיה. סך הכל מגדל בבל של עשרות לאומים שפועלים יחד בשלום אזורי מרשים ובהרמוניה נפלאה למען אותה המטרה. בולטים בהיעדרם הישראלים. אני חושב שאין לנו תרבות שירות ולכן אני הישראלי הראשון והיחיד שגויס לעבוד על סיפון הסולסטיס שלא כאיש ביטחון. למעשה אני הישראלי הראשון שנבחר לעבוד כמרפא סיני על סיפון אניות קרוז. זה מאד מחייב כי אני מייצג את ישראל, היהודים, הרפואה הסינית וכמובן את עצמי. במשך הזמן פגשתי והכרתי אנשים מהצוות ומהסגל ממדינות רבות ושונות. זה נחמד שאני יכול לשאול אותם מאיזו עיר הם באים במדינתם ולהיווכח שביקרתי שם ושיש לי חוויות שצברתי בעיר הולדתם. זה מביא אותי להכרה שבקרתי בהרבה מאד מקומות עד היום ושבעצם המסע הזה נועד להכיר טוב יותר את האיים הקריביים. זה כמובן מתסכל מאד להיות תייר במקום כה מתויר אבל בסך הכל זה נתון בידי כל אחד ואחד למצוא את הדרך שבה הוא רוצה ללכת. רוב הצוות הותיק לא יורד בנמלים ולא מנסה לטייל בהם.

עד עכשיו המקום שהכי חביב עלי הוא האי סן מרטן. בגלל שחיפשתי שלט רחוק למחשב (פרזנטור) עבור הסמינרים שאנחנו מציגים בהם פאואר פוינט יצא לי לכתת רגליים ולהגיע לחנות המסוימת שבה היה הגאדג'ט. נסעתי לשם במונית וחזרתי ברגל וכך התוודעתי למקומות נחמדים שאינם מתוירים כלל - הדבר החביב עלי. ככה יצא לי לקנות חוט תפירה בחנות סדקית קריאולית, בננות במכולת הסינית (צ'יינה פודס), ציוד משרדי (תיקיה, מחרר, שדכן וסרגל) בחנות של הילידים הקריביים (אופיס מרקט), רצועה חדשה לשעון בחנות "ליטל דנמרק" של הדנים ואת הפרזנטור בחנות (בלו פוינט) של ההודים שם הקופאית לבושה סארי מסורתי ומעוטרת בבינדי סימטרי במרכז מצחה.

 סמינרים ?

הסמינרים מפורסמים בעלון היומי שמחולק מידי ערב לאורחים עבור היום הבא. זהו אמצעי שיווק די יעיל. יש 4 כאלה במהלך השבוע. רק בשבת אתמול יצא לי להעביר את הסמינר הראשון שלי. זה מלווה במצגת שאנחנו קבלנו ובהרצאה מובנית וקשיחה. אני כמובן לא יכול לקבל מסגרת שכזאת כפי שהיא ועשיתי הרצאה יותר חופשית שעירבה יותר סיפורים אישיים, וגם עדויות של שני מטופלים שטיפלתי בהם השבוע. זה הלך די טוב וכל ה-27 ישבו מרותקים במשך כשעה ועוררו תגובות ושאלות. הרגשתי די חופשי להפתעתי ולא נבוך לדבר בשפה זרה לאנשים זרים ואפילו הצלחתי להתבדח פה ושם.

האינטרנט הלוויני שבספינה ?

יש לנו כסגל הספינה תעריף מוזל יחסית (האורחים משלמים 65 סנט לדקה!) אבל יש הרבה מידי משתמשים ואנחנו בעדיפות אחרונה, כך שלעיתים צריך לחכות כחצי שעה עד שיש אפשרות להתחבר. לכן אני מעדיף להתחבר בחוף. במקרים מסוימים האינטרנט ניתן בחינם ולעיתים נהוג לקנות משקה בסכום של כמה דולרים כדי שנקבל את הקוד ל-WIFI. זה מאד מרגש לראות את הילדים בסקייפ ולשוחח איתם למרות המרחק העצום. המחשב הנייד משמש גם להתחברות לאינטרנט וגם להצגת מצגות בפני האורחים בנוגע להיבטים שונים של הרפואה הסינית. זהו מכשיר השיווק העיקרי עבורי בספינה. 

חיי חברה ?

רוב אנשי הצוות הם צעירים ורווקים שנוהגים להיפגש ב-CREW BAR לשתות ולעשן בקצב מטורף. אני לא יכול לשאת את העשן ולא כל כך בענייני אלכוהול כך שאין לי יותר מידי חיי חברה. אנחנו עובדים 0730 עד 2030 ושאר הזמן מוקדש לכביסה (ביד) מנוחה, פגישות צוות שונות, תיוק הדוקטים וסיכום היום והיערכות ליום הבא. משתדל להיות בחדר הכושר לפחות פעמיים בשבוע. לטענת מנהלת הספא, אם אתה בעל תפקיד בספינת קרוז שעושה קרוזים בני שבוע אז אין אפשרות ואין רצון לקיים חיי חברה. את זה היא אמרה לי בעוד היא עצמה פגשה את החבר האקס שלה על סיפון אניה אחרת... חסר לי מצב של תקשורת בין אישית ואני מנצל את המטופלים כדי לשוחח וללמוד על חייהם. לעיתים זה אפילו מרתק. ליהודים שביניהם יש לי כמובן זיקה מיידית והסיפורים שלהם משקפים היטב את הנדודים וההליכה במדבר שהם מנת חלקנו מאז ומעולם. בהמשך אספר עוד. "סולסטיס אהובתי" הינה סדרה בת 8 פרקים. הפרקים הבאים:

פרק ב' - מטפל ברפואה סינית מצל הגרדום לתהילת עולם במשך שבוע אחד.

פרק ג' - הומואים גאים בלבד נחשפים לרפואה סינית בקרוז אטלנטיס.

פרק ד' - חתונה מהסרטים, בעיות פוריות וחרדות מטופלות ברפואה סינית בקרוז מיוחד.

פרק ה' - סקס ואניית הקרוז הגדולה בחסות ולנטין הקדוש והרפואה הסינית.

פרק ו' - טריגמינל נוירלגיה, מעצב שיער פיליפיני, מתאגרף סקוטי וקפטן יווני נפגשים בקרוז.

פרק ז' - הצעה דרמטית משנה הכל עבור הרפואה הסינית בקרוז אמריקאי.

פרק ח' - לאחר פרידה נרגשת מאהובתו יוצא המטפל הסיני לחירות.

אפי כפיר (שני פסים וחצי) המשך בפרק ב'. 

Fort Lauderdale

Everglade Port

Florida

קישור ישיר לפרק הבא פרק ב' - http://www.articles.co.il/article/111700

הערה: אם הקישור הישיר לפרק הבא אינו פועל ניתן להיכנס לאתר "מאמרים" www.articles.co.il ואז להפעיל את מנוע החיפוש וכך 

לחפש ולמצוא את המאמר "מטפל ברפואה סינית מצל הגרדום לתהילת עולם במשך שבוע אחד", או תחת שם המחבר "אפי כפיר".